שואה
משהו בגישה לאסיר, בדיבור איתו, היה שונה ונסבל יותר. לאחר זמן הוברר לנו שבבוכנוולד
פעלה מחתרת חזקה. כבר היה 25 או 26 בינואר 1945 . החזית כבר מאוד התקרבה.
השלב הבא היה הרישום. חשבנו שיש להם רישום קודם עלינו, הסתבר שלא. כל אחד קיבל
מספר חדש, בגדים במצב תקין וכובע. כמו-כן, קיבלנו סימון לפי צבעים של כוכבים.
אנחנו קיבלנו כוכב שחור-אדום, שמשמעותו: "יהודים פוליטיים".
הוכנסנו לצריף ענק, מאוכלס באסירים שהיו בבוכנוולד לפנינו, אנשים מכל הארצות
ובגילאים שונים. קיבלנו מקום בדרגש עליון, כלומר, בקומה הרביעית. הצריף עצמו היה
אפל והתנאים בו היו קשים ביותר, חסרי תקווה. מצבנו הגופני היה כבר מאוד ירוד, אני
הייתי כבר מאוד חלש וחולה. לשמואל קפאו האצבעות ברגל. אוכל כמעט לא היה והגניבות
בין האסירים היו בלתי נסבלות.
לאחר כשלושה שבועות, התחילו למיין אנשים למשלוחים. למה ולאן לא ידענו.
באחד הימים נבחר אחד מאיתנו למשלוח , פירוש הדבר היה שנגזר עלינו להיפרד.
כבר סיפרנו שעשינו תמיד מאמצים לא להיפרד, אבל הפעם היינו חסרי אונים, לא ידענו
מה לעשות ואיך למנוע את הפרוד. במשך היום הסתבר, שבצריף נמצא עוד זוג אחים, עם
אותה בעיה. המבוגר ביניהם הציע לשמואל החלפת שמות וזהויות ובכך לפתור את
בעייתנו המשותפת - פרידה של אחים. קיבלנו את הצעתם ואיפשרנו להם לבחור בין
הישארות במחנה לבין יציאה למשלוח. אחרי התלבטויות, הם החליטו לצאת במשלוח. החלטה
מקרית זו, חרצה את גורלם למוות ולנו את המשך החיים. לפנות ערב הוציאו אותם לתחנת
הרכבת של העיר והטעינו אותם על הקרונות. בערב, בעלות הברית הפציצו את התחנה וכל
הקבוצה הזאת נהרגה. היו שמועות, שחלק ניסו לברוח, ואז הגרמנים ירו בהם, כך שאיש
לא נשאר בחיים.
שמואל: מאותו רגע, לי היה כבר שם אחר.
אינני זוכר מה היה השם "שלי", אבל זה היה משהו עם Š שטרן, שטראוס או שם דומה.
בוכנוולד היה מחנה של אסירים פוליטיים.
ולפני כן
לא היו בו ילדים
המחתרת היוותה חלק בלתי נפרד מהמחנה. היה לה מעמד והיא ניהלה משא ומתן עם
הגרמנים. לא שהגרמנים קיבלו תכתיבים, הם הבינו שיש תן וקח, והמחתרת הייתה גורם
ממשי, שגם הגרמנים לא יכלו להתעלם ממנו. במיוחד לא בסוף ינואר של אותה שנה. כעת
הוחלט בלחץ המחתרת, לייסד צריף נפרד ונבדל לגמרי משאר המחנה, בשביל הילדים.
דיורו הועבר לבלוק 66 של הילדים, אולם אני הייתי רשום על שמו של הבחור ההוא,
שהוסיף לגילו והיה אמור להיות בן 17, לכן לא הוכנסתי לאותו צריף. נפרדנו למגורים
שונים. אני
שוכנתי בבלוק 49. הייתי עצוב ונסער. ניסו להרגיע אותי, אולם לא נרגעתי.
כל הזמן ניסיתי לאתר איפה דיורו נמצא. היום אני יודע שגם הוא ניסה כל הזמן לאתר
אותי.
יום אחד הופיעו אנשים וקראו: "איפה פטר פירסט? – שמיד יתייצב כאן!" כששמעתי "פטר פירסט", נכנסתי עמוק יותר אל תוך התא, אולם הם המשיכו לקרוא ולשכנע "תבוא, זה
בסדר". פחדתי מאוד שגילו את התרמית ( החלפת שם ) ולא העזתי לצאת. כשראו שאני
לא מופיע, הם וויתרו והלכו. אחרי יום או יומיים, שוב חיפשו אותי, אבל הפעם הם כבר
דיברו עם נערים אחרים. נתנו להם תיאור שלי ואמרו, שמחפשים אותי, כדי לקחת אותי אל
אחי. לאחר לבטים רבים, הלכתי והתייצבתי בפניהם. ניגש אלי איש פולני, שאחר כך נודע
לנו שהוא "האבא" של הנערים האלה שמונה מטעם המחתרת לדאוג לילדים. הוא התחיל ללטף אותי
ולהרגיע אותי הסביר לי שאין לי מה לפחד: "אני מבין למה בפעם הקודמת לא התייצבת. אחיך הצעיר
מחכה לך. בוא איתנו". התייצבתי בפני האחראי על הבלוק שהבטיח להסדיר את
עניין השמות שהחלפנו. עזבתי את בלוק 49 .
כך עברתי לצריף הילדים - בלוק 66 .שם פגשתי את דיורו. הינו מאושרים ששוב אנו ביחד. בלוק 66 היה מאוכלס ב- 900 ילדים, בצפיפות איומה, אך התנאים היו טובים משהיו ביתר חלקי המחנה. האוכל אמנם לא היה שונה, אבל הוא חולק בצורה אמינה ומדויקת. היה טיפול בנערים: רחיצה, תספורת וכו'. בערב הצריף היה מחומם. היו ערבים בהם כינסו את הילדים וסיפרו להם על המלחמה, על הנעשה בעולם, עודדו אותם ושרו שירים.
את
הצריף ניהל מוסד מאורגן, שהשתדל לעודד את הילדים ולשמור על מוראל.
ההסכם עם הגרמנים היה שהאחראי על הספירה מוסר את מספר הילדים והם מקבלים את זה. לכן לא היה צריך לעמוד לספירות בחוץ , ברוח ובקור. היה זה הישג גדול.
הצריף היה מחולק לשניים: חצי היה רק לנערים פולנים ואנחנו היינו בחצי מעורב.
היינו עם הונגרים ולהם היתה תכונה נוראה – הם כל הזמן בישלו בדמיון: "אמא שלי
היתה אופה עוגה באורך כזה עם אגוזים. אנחנו שתינו קפה עם קצפת... " וככה זה
נמשך כל היום.
בתקופה הזו, מצבו של דיורו הלך והחמיר. הוא לקה בדלקת ריאות והשתעל כל הזמן.
רוב היום הוא שכב. היה לו חום גבוה והייתי ממש אומלל וחסר אונים. בסוף, האחראים על הצריף
החליטו שאין ברירה אחרת אלא להעביר אותו לבית חולים. רק פעם אחת נתנו לי לבקר
אצלו. מה שאני זוכר מהביקור, זה שדיורו נתן לי חצי לחם או לחם שלם. דיורו היה בהכרה וזה
עודד אותי, כי כשלקחו אותו לבית חולים חשבתי שזה סופו ויותר לא אראה אותו .
לאחר הביקור הזה, נפרדו דרכינו ונפגשנו שוב רק אחרי המלחמה בסלובקיה.
 |
| בוכנוולד נפתלי מסומן בעיגול צהוב |
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
