ילדות במלחמה

ה. הבריחה לפישטני

יצאנו לפיאשטני בתקווה שנמצא שם עוגן הצלה  ומקום בטוח. ניסינו להתמקם שם אולם המצב היה גרוע מאוד. האזור כולו היה  בידי הגרמנים שנכנסו אליו עקב המרד . למעשה חזרנו לגוב האריות. יצאנו משטח המחנה שהיה משוחרר, לשטח הכבוש על ידי הגרמנים

עשינו זאת כי באזור סרד היו קרבות, לא הכרנו שם אף אחד, ולמעשה לא היה לנו לאן ללכת.

מיד עם כניסתם החלו הגרמנים במצוד אחרי יהודים. על פי הוראה, בוטלו מיד כל התעודות הצהובות, וכל היתרונות הכלכליים והכיסויים שהיהודים בנו. עם הזמן ניתנה הוראה, שכל יהודי סלובקיה יישלחו להשמדה.

כבר בלילה הראשון בפיאשטני  היינו צריכים להסתתר כי פחדנו מהגרדיסטים ולא מצאנו מקום. הגענו לרחוב שררובה (ŠEREROVÁ) שסבתא היתה גרה בו.  שם הציעו להורים עליית גג אצל גויים שגרו ממול . שהינו בעלית הגג לילה או שניים בלתי נסבלים. המקום היה כה קטן, שבקושי יכולנו לשבת . אבא לא היה יכול לישון משום שנחר ופחדנו שישמעו אותו. אמא לא ישנה כדי לשמור עליו שלא יירדם. זו הייתה חוויה קשה ביותר. אז הוחלט שאין ברירה ועלינו להפרד כי כמשפחה לא נצליח להסתתר. נפרדנו.

 

שמואל: אמא ואני נשלחנו מעבר לנהר, לחפש מסתור אצל גויים. הסתובבנו שם יום או יום וחצי, ללא הצלחה כי לא היה לנו מספיק כסף. הסכומים שנדרשו היו מעל ליכולתנו. לאחר יום  חזרנו לפיאשטני  ושוב נפגשנו כולנו בדירה של סבתא, למרות שידענו שעדיף לא להיות ביחד. דאגתנו היחידה היתה לשרוד וידענו שאם נהיה יחד– נמשוך יותר תשומת לב. לאחר יום או יומיים, הלכנו אמא ואני, לשהות לזמן מה אצל מכרה יהודיה בתוך העיר, גב' קוויטנר (QWITNER). בהמשך, היא ואמא היו יחד במחנה ריכוז בגרמניה. הןהשתחררו ביחד ונשארו חברות טובות. גב' קוויטנר גרה עד היום בנובה מסטו, היא כבת תשעים ואנחנו שומרים איתה על קשר טלפוני מידי פעם. בתה אווה חיה בעיר ליד פראג. מכל מקום בדירתה נתפסנו, אמא ואני, והגרדיסטים מסרו אותנו ישר לידי הגסטאפו.

כל היהודים שנתפסו, נלקחו לחקירה. אותנו חקרו פחות, כי כבר ברישום הסברנו לחוקרים שבאנו ממחנה  מסרד ואין לנו פה אף אחד, ודי האמינו לנו, אבל בכל זאת לא נתנו לנו לישון כל הלילה. מהמקומיים רצו לקבל מידע איפה היהודים מסתתרים והיכן החביאו את התכשיטים.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ממש איך מענים גברים ונשים. אנשים יצאו משם מדממים, יורקים שיניים ועם עוד פגיעות. בלילות כל הזמן חקרו את האנשים תוך כדי התעללות לשמה. לאחר יומיים התבשרנו שמעבירים אותנו חזרה לסרד . היינו מאושרים.

סרד הצטייר לנו כגן עדן לעומת מה שעברנו בימים האחרונים. לא ידענו מה מחכה לנו!  חשבנו, שזה אותו מחנה שהכרנו.

 

נפתלי: בינתיים, אני הייתי צריך לפגוש את אבא במלון טרמיה בפישטני. נודע לי, שעצרו את אמא ושמואל והייתי צריך לספר את זה לאבא. כאשר בישרתי לו את הבשורה המרה הוא  היה אומלל מאוד וצעק: "שמע ישראל! שמע ישראל!".

אחרי זה חזרתי עם אבא לדירה של סבתא . נודע לנו ששמואל מסר את הנעליים שלו לסנדלר ושאין לו נעליים. הצלחנו לגלות לאיזה בית-סוהר לקחו אותם. למחרת לקחנו את הנעליים מהסנדלר וניסינו להעבירם לשמואל לתוך הכלא. אולם לא היתה שום אפשרות לגשת אל האסירים. אמא ושמואל היו בפנים, ואילו אבא ואני היינו בחוץ, חסרי אונים. הקשר בינינו נותק ולא ידענו מה יילד יום.

לאחר יום או יומיים נשלחתי לעיר. הלכתי לבדי ברחוב של סבתא,  ומולי בא טנדר של הגרדיסטים. מתוך אינסטינקט נכנסתי מתחת לשער שהיה שם, והסתתרתי. בדקתי לאן הוא נוסע. ראיתי שהוא נעצר לפני הבית של סבתא. לא ידעתי מה לעשות. לחזור ? להסתתר ? לברוח ?

ידעתי, שאבא וסבתא נמצאים בבית. בעודי חושב, אחד הגויים ברחוב הצביע לכיווני  ואמר להם: "הנה, שם הוא מסתתר".מיד קראו לי והכניסו אותי לטנדר ואז שמעתי יריות. לא הבנתי מה קורה. אחר כך הסתבר שאבא, שידע שאני לא בבית, כי הלכתי לעיר, קפץ מעל גדר גבוהה בחצר והחל לרוץ לעבר פסי הרכבת שהיו  במרחק  500 -  600 מטר, והגרדיסטים ירו לעברו.

סבתא נשארה בתוך הדירה ונכנסה לארגז קמח להתחבא. אני כאמור בתוך הטנדר. את סבתא גילו והוציאו מהארגז כשהיא כולה מלוכלכת מקמח , והיכנסו גם אותה לטנדר. הסיעו אותנו לתחנת המשטרה בפיאשטני והכניסו אותנו לבית הסוהר. חשבתי, שאולי נפגוש את שמואל ואת אמא, אבל הם כבר לא היו שם. נשארנו סבתא ואני. עברנו את אותה חוויה קשה, ששמואל תאר. ימים אלו היו ממש טראומטיים עבורי. פתאום נשארתי לבד, בלי אמא ואבא ובלי אחי. מבחינתי זה היה נורא. גם אותנו הסיעו לאחר מכן למחנה סרד. באופן טבעי, הלכנו לצריף שבו היינו קודם, ושם נפגשנו.