ילדות ומשפחה

 א. משפחת בלום

לסבא בלום קראו איזידור (ישראל), לסבתא – ג'נט. שניהם ילידי וורבווה וחיו בה מהמאה התשע עשרה . היה להם בית רחב ידיים, עם חצר גדולה שהיה בה מעיין. בחצר גידלו אווזים ועופות וכילדים מאוד נהנינו שם.

הם התפרנסו בעיקר מחנות לדברי רקמה: חולצות ומטפחות צבעוניות בעלות סגנון עממי ומאוד צבעוני.

עד כמה שזכור לנו, בשנת 1939, סבא החליק ונפל בדרכו הביתה מבית-הכנסת  ושבר רגל. לאחר מכן חלה וקיבל דלקת ריאות שהביאה למותו. במשפחה אומרים, שלמזלו נפטר לפני השואה ולא חווה את חוויותיה.

סבתא ג'נט הייתה למעשה "הגבר שבמשפחה". היו לה חמישה ילדים. הבכור היה מישי, שחי בארה"ב; רודי חי בסלובקיה ולסירוגין גם במצרים. שתי תאומות שקראו להן: לילי ואניצ'קה; ואמא שלנו  מרגיט. את הסיפור על האחים נספר בהמשך, כי כל ילד ממשפחת בלום הוא סיפור בנפרד ונתעכב עליו יותר מאוחר.

משפחת בלום בוורבווה הייתה מאוד מסורתית, בכפר היה רוב של יהודים, לכן היה שם בית כנסת יפה וגדול ,עם רב מפורסם - הרב רייך. עד כמה שידוע לנו,  הוא עלה ארצה לירושלים.

כשהיינו ילדים, היינו מגיעים לביקורים ולנופש לוורבווה. כמעט בכל שבת וחג הלכנו לבית הכנסת עם סבא וזו הייתה חוויה מרגשת ונעימה, שאנו זוכרים לטובה.

בכפר כזה הקהילה התקיימה מסביב לבית הכנסת. סבא היה אדם אדוק ולהוציא את ימי החורף הקשים, נהג ללכת בארבע בבוקר ללמוד בבית הכנסת. עם זאת, הבית שלהם היה בית מודרני. לילדים ניתנה השכלה רחבה ככל שניתן היה. הם היו אנשים פתוחים.

 סבא היה אחד היצואנים היחידים של דברי הרקמה שהוזכרו, ובכפר ודאי שהיה היחיד שעסק ביצוא אותם דברי רקמה עממית לארה"ב. בין שתי מלחמות העולם זה היה דבר יוצא דופן. סבא היה נדבן. המשפחה לא הייתה מאד עשירה. היה מקובל לתמוך בעניים וביהודים שמגיעים אל הכפר או עוזבים אותו. סבא תמיד מצא אפשרות לסייע ולתרום. קברו קיים עדיין בוורבווה ונמצא במצב סביר. רוב המשפחה כבר ביקרה שם. כיום עד כמה שידוע לנו, כיום בוורבווה אין כמעט  יהודים.

עד לא מזמן גר שם רופא שיניים ד"ר בראון, שזכר היטב את ההורים שלנו. גם המטפלת, שטיפלה בנו כילדים, זכרה אותנו. היה מאוד מרגש, שהכירה את נפתלי לאחר 50 שנה!

הקבר של סבא נשאר שלם, לבית שלהם אין כל זכר. מאחורי הבית היה גן עצי פרי, שעל חלק משטחו הוקמו בתים משותפים .כל האזור שונה מהיסוד. ניתן לומר, שפרט לקבר, אין שום זכר למשפחתנו בוורבוווה. צורתו של הכפר השתמרה באופן כללי. הוא גדל מאוד. פרט לבית-הכנסת אין זכר ליהודי הכפר . בית הכנסת שימש במשך הזמן כמחסן ולמטרות שונות.

בשנת 1938 כאשר היה גיוס כללי בצ'כוסלובקיה עם פלישת גרמניה לאוסטריה אבינו גויס לצבא. אנחנו עברנו עם אמא לוורבווה. מובן שהקשר עם המשפחה התהדק עוד יותר. גם קודם פונקנו וטופחנו, בייחוד על-ידי הדוד מישי, שהיה טיפוס שמח ומצחיק שאהב לשחק איתנו.

ממשפחת בלום, פרט לנו ולג'נט שבארה"ב – לא נשאר זכר. לשם בלום אין המשך, למרות שהמשפחה הייתה מסועפת. דוד מישי (MISHI) היה הבכור, היה בעל עסק, בית מלאכה לקוסמטיקה , שניהל בחלקו האחורי של הבית. הוא נישא ללילי VERNER.הם הצליחו להגיע לארה"ב ב - 1938. לפני ההפלגה באו להיפרד מאיתנו בברטיסלאבה, ליווינו אותם לנמל, משם הפליגו. בניו-יורק נולדה להם בת – ג'נט על שם הסבתא שלנו. ג'נט חיה עד היום בניו-יורק, יש לה משפחה ושלושה בנים. אמה של ג'נט, דודה לילי נפטרה ב 1981 ממחלה. דוד מישי נפטר בשנת 1992 בשיבה טובה, בגיל 92.

אחיו הצעיר יותר, רודי (RUDI) היה בנקאי ונחשב למשכיל במשפחה.

בשנת 1935 , לפני המלחמה הוא נשלח למצרים כדי להקים בקהיר סניף של חברת הביטוח " ג'נרלי ".  הייתה לו אהובה בוורבווה והוא התקשה לחיות בלעדיה. הוא נמשך לחזור לכפר ולהיות לידה , למרות שהייתה נשואה. בעלה היה הווטרינר של האזור, ודוד רודי היה לוקח אותי (נפתלי) לבקרם . כאילו לראות סוסים ופרות, אבל בעצם שימשתי  כ"כיסוי".

לצערו ולצערנו, הוא חזר ממצרים בשנת 1939. עד שנת 1944 הצליח לחיות בכפר ובסביבתו, בשנת 1944 הצטרף לפרטיזנים בהרים עם המשפחה של חברתו. (גם אבינו היה למשך זמן עם הפרטיזנים באותו אזור). באותה שנה הם נתפסו והובלו למחנה סרד.

אנחנו, שהיינו "ותיקים" במחנה, עשינו מאמצים להוציא אותו מצריף המשלוחים ועד היום יש לנו הרגשה שיכולנו, אולי להצילו, אולם הוא לא הסכים בשום אופן לצאת מהצריף ונשלח עם חברתו להשמדה. הוא היחיד שאנחנו לא יודעים כיצד ואיפה ניספה,אולם אנו יודעים שנהרג. לא היו לו ילדים. הוא היה בערך בן ארבעים במותו.

 - DODOבנה של החברה של הדוד, למד מלונאות בשוויץ לפני המלחמה. נפתלי איתר אותו בלאס-וגאס, ומקיים איתו קשר עד היום. כיום הוא בערך בן שבעים.

התאומות למשפחת בלום, לילי ואניצ'קה היו תאומות זהות. הן למדו בביה"ס בוורבווה כמו כל הילדים של משפחת בלום. הסיפור המעניין הראשון שקשור אליהן, הוא הסיפור של הדוד שלנו ארפד וייס ARPAD) WEIS) גם יליד וורבווה. ארפד היה סוחר של מכונות חקלאיות, מוצלח ואמיד. הוא חיזר אחרי דודה לילי, אך היא לא נענתה לחיזוריו ולכן אחרי תקופה מסוימת הוא התחתן עם אחותה התאומה אניצ'קה.  הנישואין היו מוצלחים, אבל דודה אניצ'קה הייתה חולנית וחלשה ולצערנו היא נפטרה בשנת 1944 לאחר שעברו מוורבווה לפישטני. היא נפטרה בדיוק ביום שאימנו, אחותה, היתה בביקור אצלה. היא נקברה בפישטני .

דוד ארפד עזר לנו מאוד, גם בזמן שהיינו במחנה סרד כי הוא נשאר בחוץ והיה חופשי. הוא עזר בכל דרך, אם בכסף ואם בשוחד ששילם למפקד המחנה עבור אמא, שקיבלה חופש לשבוע. למעשה הוא נשאר בסלובקיה כל הזמן.  ב- 1945  כשבעלה של דודה לילי לא חזר מהמחנות, והיא נשארה אלמנה עם בתה אווה (EVA ) אוויצ'קה,  היא ודוד ארפד עברו לגור יחד בפישטני ברחוב  ŠEREROVÁ 39והפכו למעשה לזוג. אחר כך הם התחתנו ובשנת 1949 היגרו לאוסטרליה.

דוד ארפד הגיע לגיל מכובד, שמונים פלוס ונפטר ממחלה בשנת 1987 . הבת שלהם אוויצ'קה נפטרה לצערנו בשנת 1980  באוסטרליה, ממות פתאומי בגיל ארבעים. היא השאירה אחריה בן יוג'ין, שחי בלונדון, ובת סאלי, שחיה במלבורן ואנחנו בקשר איתם. דודה לילי חיה בבית אבות באוסטרליה, היא כבר אינה זוכרת ולא מתקשרת. דוד ארפד דודה ולילי עוד ייכנסו לסיפור שלנו בהמשך.