ספר משפחה    BRATIA FÜRST     אחים פירסט

ילדות ומשפחה

 ג. אמא ואבא

 חשוב ביותר מבחינתנו הוא כמובן הסיפור על אבא ואמא.

אמא הייתה יפה בצורה לא רגילה, נחשבה ליפהפיית הכפר והיו לה הרבה מאד מחזרים מקומיים. הנדוניה שלה לא היתה כל-כך גדולה, אבל היא הייתה אשה משכילה לגבי אותה תקופה. היא למדה בביה"ס עד גיל 16 או 17, שלטה בשתי שפות וניגנה בפסנתר, כפי שמתאים לילדה יהודיה מבית טוב. ואז הופיע "האביר על הסוס הלבן" מהעיר הגדולה.

איננו יודעים איך בדיוק נוצרה ההכרות הראשונה ביניהם. בשנת 1929, לאחר כשנה או שנה וחצי של הכרות,  נישאו ההורים בעיר הקיט פיאשטני, במלון הכי מפואר בשעתו, מלון טרמיה ((TERMIA. למרבה המזל , נשארה לנו תמונה מהחתונה שלהם.

מיד לאחר החתונה, אמא עברה לגור בברטיסלאבה עם אבא, שאז כבר היה בעל המחסן והחברה, רק הבית עוד לא היה קיים.

בשנת 1931 נולד שמואל,הבכור. אמא ילדה אותו בבית. אחד מבני משפחת פרנק היה רופא נשים בברטיסלאבה והוא אמר : " בבית-חולים יש סכנה לזיהומים. אני איילד אותך בבית ", וכך היה.

אותה תקופה היתה  פריחה ושגשוג כלכלי עצום בצ'כוסלובקיה, ונוצרו כל התנאים ליזמות ולחופש מסחרי ותרבותי. כמובן שהיהודים, שראו עצמם חלק מהמדינה, עשו כמיטב יכולתם לקדם עצמם ותרמו רבות להתפתחות הכלכלה והחברה בצ'כוסלובקיה.

במסגרת הזאת, חלה גם התפתחות העסק של אבא. העסק שגשג ופרח. מעבר לעיסוקם במכירת חומרי בנייה ועצים, עסקו אבא ודוד לצי גם בסחר סיטונאי בעצים והיו קונים רכבות שלמות של עצים ומוכרים אותן הלאה. דבר זה קידם מאוד את המשפחה מבחינה כלכלית וכששמואל נולד, כבר היתה מכונית פרטית ליד הבית, טלפון, מבשלת, עוזרת וכמובן, אומנת לילדים. עם הזמן המצב רק הלך והשתפר. גם הקהילה היהודית בסביבתנו הקרובה הייתה אמידה.

עשרים ושניים חודשים אחר כך, נולדתי אני, תחת השם דיורו (נפתלי) ולשמואל, הודיעו בכבוד רב, "נא לפנות את העגלה, כי הגיע מועמד חדש למקום הזה!", אולם הבעיה לא הייתה רק לצאת מהחממה, אלא ללכת ברגל. בייחוד שהיינו עושים לפעמים טיולים ארוכים לעיר  והוחלט לא לקחת את המעבורת, שהנסיעה בה ארכה כ-5 או 6 דקות, היה עליו לצעוד שניים וחצי או שלושה קילומטרים. מה גם שלפעמים, כשחצינו את הגשר היתה רוח קרה ולא נעימה. יחד עם זאת, ניתן לומר, ששנינו חיינו בגן עדן. היו לנו שטחים גדולים לשחק בחצר הענקית של מחסן העצים וליד הבית היה פארק גדול, עתיק ויפה, שאליו המטפלת היתה לוקחת אותנו לשחק. המטפלת היתה גרמניה ושפת האם שלנו, לפני שהלכנו לביה"ס, היתה גרמנית. רק בבית-הספר, התחלנו ממש לדבר סלובקית, אם כי דיברנו כבר מעט קודם עם ילדים בסביבה.

מהשנים האלה אנחנו זוכרים בנוסף למשחקים ששיחקנו, איך אבא לימד אותנו לשחות באגם שליד הנהר, לשם הלכנו לטייל. אבא היה מאוד קפדן והיה לנו הרבה כבוד אליו. אבא לא היה צריך לעשות לנו שיחות חינוכיות, הסתכל עלינו וזה הספיק. כבר ידענו לבד, שעברנו את הגבול או שצריך ללכת לישון. אמא היתה יותר רכה. היא היתה מכסה על דברים שעשינו. האהבה היתה ענקית בבית והכבוד היה חלק מהחינוך.

 אנחנו זוכרים כמה "אינסידנטים" שקרו: כמו אותה פעם ששמואל ניסה לזרוק אבן לתוך מאגר המים ובמקום זה פגע לי בראש. או פעם אחרת, שהלכנו לטייל, שנינו מצוחצחים ולבושים בגדים סוג א' וכשניסינו לחצות את הרחוב, הרגל שלי נתפסה בפסי רכבת חשמלית שעברה לפני ביתנו. נתקענו שם, שני מסכנים, לא ידענו מה לעשות ואיך להסתדר, עד שחתכנו את הנעל, ווצאנו את הרגל  ואחר כך גם את הנעל. חוויות מהסוג הזה נשארו בזיכרוננו. מבחינתו של שמואל הטיולים משני צידי הנהר היו  החווית הכי נעימות וחזקות .

 לפני המלחמה הירבנו לנסוע לסבתא, בכפר וורבווה. שם היה בשבילנו פשוט גן- עדן.  סבא תמיד פחד שנשבור משהו ובכל פעם שעלינו על האופניים אמר: "שמע ישראל, מה יהיה ?"  לא היתה שם המשמעת שהיתה בבית.

סבתא וכל הדודים והדודות פינקו אותנו. מאחורי הבית היה גן עם פירות וירקות, וגם נחל . שם באמת נהנינו ועשינו חיים יוצאים מהכלל.

היה כמובן בית-הספר, שעליו שמואל יכול לספר, כי אני לא הספקתי ללמוד בו.

שמואל: הוא היה קרוב לבית ולמעשה למדתי בבית-הספר הזה, בית ספר סלובקי עממי רק כשנה וחצי. את כיתה א' גמרתי כמו כל ילד, בהצטיינות, ודבר אחד אני זוכר: אני ידעתי "לקרוא שעון" כשאף ילד אחר בכיתה עדיין לא ידע. בבית הספר היה רק שעון אחד גדול . לא של המורה ובוודאי  לא של אחד התלמידים. המורה היה פונה אלי: "אתה, לך עכשיו לשם ותגיד לי מה השעה". זה היה דבר גדול  עבורי. קודם כל, כי זה איפשר לי לצאת מהכיתה , ושנית - הרגשתי גאווה גדולה. דבר נוסף שאני זוכר מכיתה א',  שלפעמים הילדים צחקו מהסלובקית שלי, כי אף על פי שדיברתי עם הילדים, השפה לא הייתה מושרשת אצלי.

בסך הכל, עד שנת 1938, חיינו על מי מנוחות. בתוך הבית לא הורגשה עלייתו של היטלר לשלטון, ולא חשנו בסערות המתקרבות. שנים אלו היו התקופה היחידה שחיינו חיים נורמליים. אחר כך גירשו אותנו מביתנו ושום דבר כבר לא היה נורמלי. קודם בא היטלר ואחר כך הקומוניזם.

ההורים ואנחנו - אחרי המלחמה שמואל ונפתלי (הקטן) פירסט