ספר משפחה    BRATIA FÜRST     אחים פירסט

אחרי המלחמה

סיפורם של ההורים

מנמל חיפה נשלחו ההורים לשער העליה. הם שוכנו באוהל וישנו על מיטות סוכנות. כמובן שזה היה קשה מאוד. הם היו כבר מבוגרים. אבא היה בן חמישים ואחת ואדם חולה. הוא ניסה להכנס לעסקים וקיווה להעזר בבן דודו מישו הכט. מבלי להרחיב, בן הדוד לא התנהג כל-כך יפה. לפני העליה לארץ אבא ביקש ממנו  שישכור עבורם דירה או חדר, כדי שכשיגיעו לארץ לא יצטרכו להיכנס למחנה עולים ותהיה להם קורת גג סבירה. כשההורים הגיעו הסתבר שהוא לא סידר כלום והם נאלצו להיכנס למחנה עולים, שהיה מקום מאוד צפוף ולא נעים. עצם השהייה עוד פעם במחנה היתה טראומטית. החיים באוהל, התור לאוכל והמקלחות בחוץ היו מאוד מדכאים. גם לנו היה קשה לראות אותם שוב במחנה.

לאחר כחודש, ההורים שכרו חדר במלון "וייס" בחיפה. אבא ניסה לפגוש חברים ולבדוק מה ניתן לעשות מבחינה עסקית, אך ללא הצלחה. אמא עבדה זמן מה בתפירה. היחס אליה היה בסדר אך  השכר היה זעום והכסף אזל. אבא היה מאוד מדוכא. בשלב מסוים, סיכמנו בינינו שאנחנו צריכים לקחת אחריות על ההורים. לפי שעה הם לא הסתדרו לא כלכלית  ולא חברתית. בנוסף, אמא חלתה ולקחנו אותה בזמן מחלתה אלינו למענית ולמרחביה . היתה זאת תקופה קשה מאוד.

לגבינו, אמנם עדיין גרנו באוהלים בקיבוץ, אולם היתה עבודה, היתה מסגרת, התחלנו ללמוד עברית, היה שמח והכל היה נראה טוב.

בסתיו 1950, עלו שמואל וחבריו למקום בו נמצא כיום קיבוץ להבות חביבה. זמן קצר לאחר מכן סיכמנו שההורים יעברו אליו לקיבוץ במעמד של הורים. זו לא היתה החלטה פשוטה. גם אמא של נעמי (שאז שמואל עוד לא היה נשוי לה) ואביה החורג, חיו גם בקיבוץ. התנאים בקיבוץ לא היו קלים, אבל הקירבה לשמואל הוסיפה בטחון ושקט נפשי. ההורים קיבלו צריף וריהטו אותו ברהיטים שהביאו איתם . אבא התחיל לעבוד בנגריה ואמא בקומונה. התחילו חיים חדשים בקיבוץ. ניתן לומר שמבחינת מצבם זה היה הפתרון היחידי הסביר שיכולנו לתת להם.

ההורים אף פעם לא הצטערו שעלו לארץ, למרות שלאבא לקח הרבה זמן להשתכנע שצריך לעזוב את צ'כוסלובקיה. אבא לא היה מאלה שחלמו על אמריקה או אוסטרליה. התנאים בצ'כוסלובקיה ונחרצות הטיעונים שלנו שכנעו אותו שאין ברירה אלא לעלות לארץ. לאחר מכן הגיעו שמועות על התלאות והרדיפות שעברו היהודים שנשארו בסלובקיה, ובירכנו על כל רגע שאנחנו לא שם.  הדברים הגיעו לכך שהקשר עם כל המקורבים נותק, מהפחד שיתנכלו להם בשל קשר לישראל או ליהודים. רובם הסתירו את יהדותם. ב 1950  נולד בננו איתן  ואז חל שינוי מהותי בחיי כולנו וההורים  שמחו שהם כאן בקרב המשפחה.

על אמא ניתן לומר בפה מלא שהיא חיה חיים מלאים בקיבוץ. אבא לעומתה היה ביקורתי. אף פעם לא היה סוציאליסט בנפש, אך מאידך הוא הסתדר טוב מאוד עם החבר'ה. אהב מאוד בדיחות. היו כמה חבר'ה מהונגריה, והונגרית היתה השפה האהובה עליו. אבא הסתדר עם האנשים. ניתן לומר, שההורים היו מרוצים  בחלקם.

אבא דיבר עברית לא רע, אולם אמא דיברה עברית טובה. מדהים איך היא השתלבה בארץ. אמא חיה ארבעים וחמש שנים בישראל וארבעים וחמש שנים בצ'כוסלובקיה. ממש מחצית מחייה כאן, וכל הזמן בקיבוץ.