שואה
לאחר שלוש שעות או יותר, פקדו: "כולם להסתדר בשורות וללכת". ללכת כאמור באותו בוץ
ובחשיכה מוחלטת בליווי הגרמנים עם הכלבים. לא היה לנו מושג לאן מובילים אנחנו.
הכניסו אותנו למחנה, שרק אנחנו, המשלוח הזה היינו בו. אחר כך נודע לנו, שהיינו
המשלוח הראשון, שלא הוכנס ישירות לתאי הגזים.
ההוראה החדשה היתה, שמתאריך ה-1 בנובמבר, תפסיק לעבוד מכונת ההשמדה
הכללית, שלפיה ישר מהמשלוחים שלחו את האנשים לתאי הגזים. כשהגענו, עוד יצא עשן
מהמשרפות.
הם הרגו אנשים בכמויות גדולות יותר משהצליחו לשרוף אותם, נערמו גוויות של אנשים
שהומתו בגזים. הקרמטוריום המשיך
לעבוד במלא הספקו, השריפה נמשכה והעשן יצא מהארובות .
אותנו הכניסו לבלוק, שנקרא: בלוק הקרנטינה. אחרי שהתמקמנו במחנה, הלכנו לגדר של בלוק
ב' ושאלנו את האנשים איפה אנחנו ומה קורה איתנו כאן. הם הצביעו על בניין המשרפה
ואמרו: "אתם רואים שם את הלהבות? – לשם אתם עוד מעט הולכים! אין דרך אחרת החוצה".
חזרנו לצריף ותפסנו לעצמנו מקום על דרגש. בלילה, אחרי שהלכנו לישון, שמענו פתאום
צעקות איומות ומכות. לא יכולנו להתעלם מהם.
הלכנו לראות מה קורה. הצריף היה בנוי בצורה מוארכת, פרוזדור ובאמצע מעין מבנה של
תנור. ברחבה הזאת ראינו מעגל של אנשים ובאמצע שניים-שלושה אנשים, שבועטים בהם ומרביצים
להם עם מוטות ברזל מכות רצח. הם התחננו על חייהם, אך בחורים המשיכו להכות בהם, עד
שהרגו אותם לעיני הקהל. נלחצנו ושאלנו: מה קורה? והיהודים שעמדו מסביב, אמרו: "זה
בסדר, זה בסדר". הסבירו לנו שאלה מלשינים מסלובקיה, שהמחתרת שלפה אותם מהרכבת עוד
לפני שהגענו לבירקנאו. (זה היה פשר העצירה הקצרה) .
קראו בשמותיהם ושלפו אותם מהקרונות. הביאו אותם לצריף שלנו והרגו אותם בפני כולם. אחר-כך, זרקו אותם
על הגדר החשמלית ובזה נגמרה הפרשה. לגבינו, החוויה היתה זוועתית ונוראה.
למחרת, לא קרה שום דבר עד אחרי הצהריים, שאז הגיעו לבצע רישום.
היו שם קפואים מקומיים, שקלטו אותנו ואמרו שהפעם קורה משהו מיוחד, לראשונה בבירקנאו : ילדים! היתה שם אפילו משפחה עם תינוק בן שבועיים.
הציבו בפני ההורים ברירה: או שהילד יקבל מספר על היד, או ש"יטפלו" בו במקום.
לבסוף התינוק קיבל מספר.
אנחנו השתדלנו להיות צמודים ולקבל מספרים עוקבים, ואכן כך היה: אבא קיבל מספר
B-14024;
שמואל
B-14025;
ואני B-14026.
רצינו מספרים עוקבים, כדי לזכור אותם וקיווינו ,שאולי זה יעזור לנו להישאר ביחד.
לא היה נעים לקבל קעקוע כזה. דרך הגדר צעקו אלינו, שנשמח שאנחנו מקבלים מספר,
משום שזה אומר, שאנחנו לפחות ממשיכים לעוד שלב.
שהינו שם בין חמישה לשבעה ימים, ואז הפרידו בין הגברים לנשים. אנחנו נשארנו עם
אבא . נפרדנו מאמא, ועד סוף המלחמה לא ידענו מה גורלה.
במחנה הזה כבר התחיל הרעב. היה גם צמא. בתוך המקלחות היה שלט שהמים נגועים בטיפוס
ואסורים לשתייה. זו היתה בעיה מאוד גדולה בשבילי, נפתלי, כי שתייה תמיד היתה
חשובה לי יותר מאוכל. קיבלנו מרק פעם אחת ביום. בבוקר קפה דלוח ופעם ביום
1/4 לחם. הצמא הציק לי מאוד ובסוף מחוסר ברירה שתיתי את המים במקלחות למרות
האזהרה ואחרי כולם שתו. לא קרה לנו כלום.
השבוע הזה היה מאוד קשה. היה גשם ובוץ, קר בצריף, היה נורא. אך הפחד מה יהי בהמשך היה
הנורא מכל .
אחרי שלושה או ארבעה ימים במחנה, לקחו אותנו לצריף המקלחות ומסירת הציוד. נכנסנו
לאולם ענק, שבו היו ספסלים וקולבים וקיבלנו הוראה להתפשט. לאחר שכולם היו ערומים
לגמרי, קיבלנו הוראה להמשיך ללכת לחדרים הבאים. הלכנו ונעשה לנו ממש "שחור
בעיניים", כי שם היו המקלחות ואנשים ידעו מה המשמעות שלהן.
יצאנו החוצה וראינו קבוצה אדירה של נשים ערומות. מאות נשים ערומות בגילים שונים,
שהעבירו אותן לאיזה שהוא מקום, עומדות במסדר. מובן שלא ראינו דבר כזה מעולם והמראה היה קשה.
מיד לאחר מכן פגשנו במקום יהודי בשם ורטהיימר (WERTHAIMER)
ידיד נעורים של אמא מהכפר וורבובה. הוא היה במחנה משנת 1942. הוא זיהה אותנו, נתן לנו כיכר לחם, דבר יקר ערך
בתנאים ההם, ועודד אותנו להחזיק מעמד. הוא שאל איפה אמא ואמרנו לו, שהפרידו בינינו,
אבל נדמה לנו, שראינו אותה במקום מסוים. הסתבר שהיה לו תפקיד באדמיניסטרציה של המחנה והוא
הבטיח
לבדוק מה איתה.
לא ידענו לא לוקחים אותנו.
למזלנו נשארנו לפחות עם אבא. אבא עשה את כל שביכולתו, כדי שנישאר ביחד. כך למשל,
עוד כשהיינו עם אמא וגם אחר-כך, כשנשארנו רק עם אבא, מדי פעם היו באים ושואלים: "מי
כאן בעל מקצוע – נגר, סנדלר, רופא" וכו'. לאבא היה כלל: לא להתנדב! הוא הבין,
שמחפשים אנשים לכל מיני תפקידים לא נעימים או למשלוחים ,ומסווים את זה בכך
שכביכול, מחפשים בעלי מקצוע מסוימים. הכלל שלו היה: אף פעם לא להרים יד ולא
להתנדב. בזכות זה הינו עוד מספר ימים ביחד.
בתקופה זו, האוכל נעשה עוד יותר גרוע והארוחות נעשו יותר ויותר דלילות. עקב
המחסור הגובר, גם הקאפואים גנבו לעצמם יותר ויותר. השיטה היתה שאם היו צריכים
לחלק כיכר לחם לחמש חתיכות, קודם כל, לקחו לעצמם חתיכה טובה מהאמצע ,ואחר-כך
חילקו את הנותר לחמש יחידות. תמיד התלבטנו אם לאכול את כל הלחם מיד או לשמור חלק
לאחר-כך. בדרך כלל אכלנו אותו כשקיבלנו. פחדנו שיגנבו לנו. היו מקרים שגם לאנשים שישנו
עם הלחם מתחת לראש, היו גונבים אותו.
בשלב זה, לא עבדנו. הרעב והמסדרים (אפלים) היו עינויים אמיתיים.
כל יום, בארבע אחר הצהריים, היה אפל של כל המחנה. כל יום בשעה הזאת בדיוק. כל הצריפים צריכים היו להיות
ריקים. האנשים עמדו לפני הצריפים בשורות, והאחראי על הצריף היה צריך לספור אותם
ולתת דין וחשבון למפקד או לסגן המפקד. כך ספרו את האנשים במחנה בכל יום וזה היה
צריך להתאים למצבת כח האדם, שרק הם הכירו אותה.
זה נמשך במקרה הטוב שעה וחצי.ואם מישהו היה נשאר בצריף או מת קודם והספירה לא התאימה להם, זה היה יכול להימשך גם שלוש וארבע שעות. גם את המתים היה צריך להוציא למסדר. מדי פעם בתור עינוי, חייבו אתנו לבצע תרגול משפיל : בפקודה להסיר את הכובע ובפקודה לחבוש אותו. עד שלא ביצענו את זה באופן אחיד לטעמם, היינו צריכים לחזור על זה שוב ושוב, לפעמים עשרות פעמים.
 |
| המספרים |
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
