ספר משפחה    BRATIA FÜRST     אחים פירסט

סיפוריהם  של אמא ואבא

 א. אמא

אחרי שהופרדנו, אמא נלקחה ישירות לטרנספורט מבירקנאו דרך ברגן-בלזן למחנה ריכוז קטן בעיר ליפשטאט (LIPSTAT) בו עסקו בתפירת בגדים וציוד צבאי לצבא הגרמני. המחנה לא היה מחנה השמדה. היה זה מחנה עבודה בתנאים של מחנה ריכוז: עם ספירות, אוכל דל ביותר ותנאים קשים. הודות לכך  שהיו שם יחד גם עובדי חוץ,  הגיע מעט מידע על הנעשה מחוץ למחנה וגם קצת מוצרי מזון הוברחו פנימה. אמא התידדה עם אשה בשם ואלי פרנק (VALI FRANK). הן היו שותפות לעבודה ולדרגש וכל אחת תמכה בשנייה. החברות תרמה למורל ולהישרדות של שתיהן. ואלי היתה נשואה, אולם בעלה לא שרד את מהמחנות. הודות להכרות עם אמא, היא התחתנה אחרי המלחמה עם בן דוד של אבא ממשפחת פרנק, לאפש  שמו.

אמא עבדה וסבלה במחנה זה עד גמר המלחמה,שם היא גם שוחררה. עיירה זו נמצאת במרכז גרמניה. ולכן לקח זמן רב עד שצבאות השחרור הגיעו  ושחררו אותה.  מיד לאחר השחרור ניגשו אליה שני חיילים אמריקאים ובישרו לה, סתם כך על-פי המראה שלה: "לך יש בן בבוכנוולד!!! " הסתבר שהחיילים היו קודם בבוכנוולד ופגשו אותי במקרה ועל פי הדמיון בינינו, אמרו לה שיש לה בן בבונוולד. מאותו רגע אמא חייתה בתקוה, שבאמת יש לה בן חי בבוכנוולד, ואכן היה לה!  מדהים!

על שחרורה של אמא שמענו ברדיו. מיד לאחר שחרורה  היא שבה לברטיסלאבה, שם נפגשנו.

 ב. אבא

 כשהופרדנו, אבא שהה עוד זמן קצר בבירקנאו .ותוך שבועיים, נלקח לעבודה לדכאו שם הוחזק עד לשחרור בסוף המלחמה. אבא עבד כנגר ושהה בתנאים קשים ביותר. מספר אנשים שהכרנו ואשר הלכו איתו, לא עמדו בתנאים ומתו. גם לגביו היה זה פלא שהחזיק מעמד עד סוף המלחמה, בעיקר לאחר השיתוק החלקי שלקה בו בעבר. אבא חזר במצב גופני טוב יחסית. כאשר החזית קרבה תכננו לפנות את האסירים מדכאו בטרנספורטים או ברגל, את הקבוצה של אבא הצעידו. אבא השתחרר למעשה, תוך כדי הליכה ברגל, בעיירה גרמנית יפיפייה – (GARMISCH PARTENKIRCHEN).

לאחר השחרור הבעירו מדורה ,אכלו והתחממו לידה. לפתע בתוך האש התפוצצה תחמושת. אבא נפגע מרסיס שפגע בראשו ליד העין ואיבד דם רב. הוא סיפר לנו שחשב על הגרוע ביותר. למזלנו, יצא גם מזה רק עם צלקת.

 לאמא נודע כבר בדרך הביתה, מעיון ברשימות משוחררים, שאבא חי והשתחרר.

לשניהם נודע רק בברטיסלאבה, שגם אנחנו ניצלנו. אמא תמיד סיפרה, שבמשך כל התקופה האיומה במחנה, כל המחשבות והגעגועים היו, לראות אותנו שוב איתה ביחד, והרגישה שאחרי שתפגוש אותנו, היא לא תרצה שום דבר נוסף בחיים. אפשר לומר שהיא עמדה בזה. לא היו לה דרישות עד סוף ימיה. לדוגמה: היה צריך הרבה זמן ושכנוע כדי שתסכים להחליף את הטלוויזיה בביתה. היתה לה הרגשה שמה שיש לה זה מספיק.

ג. שוב בברטיסלאבה

 הבית, שבו גרנו לפני המלחמה, נהרס לגמרי ולא היתה שום אפשרות להתגורר בו. לא היו בו דלתות, לא חלונות ולא חשמל. ההורים שכרו דירת חדר ברחוב קוזיה 25 (KOZIA) בברטיסלאבה ושם התחלנו להתאושש. בימים הראשונים אכלנו במטבח של הקהילה. מהר מאוד התחלנו להתארגן בבית.

עם  סיום  המלחמה בסתיו 1945 לא חשבנו  שיימצא  עוד קרוב  משפחה  בין החיים. בכל זאת באופן אובססיבי, ניסינו כל הזמן לברר מה עלה בגורלם של יקירינו שלא חזרו. עם הזמן נודע לנו, שאלה שנלקחו ב 1942 כולם כאחד נרצחו. דודה לידו ובנה  הנזי לא שרדו, כך גם הדוד לצי, אשתו סטלה ובתם מריקה – כולם נלקחו ישר להשמדה ,חלקם בטרבלינקה וחלקם במיידנק. מהקרובים שנלקחו ב 1944, משפחת רוזנצוויג, שלושה אחים עם נשותיהם, הושמדו ישירות באושוויץ. היה להם אב זקן שהגרמנים לא לקחו כי היה משותק לגמרי. הוא נפטר לקראת סיום המלחמה. איתם הושמד גם שותף בשם לינק ((LINK. משפחת רוזנצוויג ((ROZENZWIEG היו בעלי מפעל  למוצרי נייר ב PREDMIER.

עד היום, איננו יודעים מה עלה בגורלם של אחי אימנו הדוד רודי, ושל בעלה של דודתנו לילי שחיה באוסטרליה, בשם ויינר (WEINER). ידוע לנו, שסבתא שלנו מצד אמא , נלקחה ישר להשמדה. דודה אניצ'קה  נפטרה  בפישטני  בסלובקיה, בתחילת  1944.

ניצלו מהתופת : דוד אנדור וארבעת בני משפחתו, דודה לילי ובתה אווה, דוד ארפד ואנחנו ארבעתנו- כל המשפחה.

מיד עם ההתארגנות בדירה בברטיסלאבה, חזרנו ללימודים. היינו צריכים לעשות בחינות כניסה לבית-הספר. נפתלי הודיע שהוא לא הולך לבחינה, כי לא למד והוא בטוח שיכשל. שיכנעו אותו ללכת וגם הובטח לנו שיתחשבו במה שעבר עלינו. ואכן התקבלנו ללימודים.

שנינו התחלנו ללכת לתנועת נוער. נפתלי הלך ל"השומר הצעיר" ושמואל  ל "מכבי".

כקלף שכנוע לשמואל פנה נפתלי ואמר: "תשמע, שמואל, אין שום טעם שתלך ל'מכבי', כי שולחן הפינג-פונג ב'השומר הצעיר' הרבה יותר טוב!" וכך, מצאנו את עצמנו שנינו ב"שומר הצעיר".

זמן קצר אחרי שחזרנו, הוחזר לנו גם חלק מרכושנו. מחסן העצים המשיך לפעול במשך כל המלחמה. הוא נוהל ע"י הגוי שלקח את העסק מאבא. אבא הלך אליו ודרש ממנו, להחזיר את העסק. הגוי התנגד בטענה שקיבל אותו באופן חוקי. אבא טפח לעצמו על הכיס האחורי ואמר: "אם לא תצא, תראה מה יהיה גורלך". הגוי לא חיכה, כדי לגלות שלאבא לא היה שום אקדח בשום כיס. הוא ברח ואבא החזיר לעצמו את העסק. מאוחר יותר, הם השלימו ויישרו את ההדורים.

אבא לקח שותף יהודי. העסק פרח כי זו הייתה תקופה של שיקום וצמיחה במדינה. הרווחים איפשרו לנו לעקור תוך זמן מה לבית יפה ומרווח בפרבר של העיר ואחר-כך, גם לשכור עוזרת ומבשלת. באותה תקופה שופץ הבית בפטרז'לקה (PETRŽALKA) בו נולדנו וגרנו עד  1938 אך ההורים לא רצו לחזור ולגור בו.

ב 18.12.1945  ערכו ההורים חגיגת בר-מצווה צנועה לנפתלי. אחת המתנות שקיבל היתה: יריעת עור לסוליות נעליים. המתנה כל-כך הרשימה אותו ונחרתה בזיכרונו ובליבו, שאחרי הרבה מאוד שנים בעולם אחר, בארץ אחרת, הוא קנה מתנה כזו לנכדו תום  כשהגיע למצוות. מתנה המסמלת את השוני בין התקופות. בדצמבר אותה שנה נפתלי יצא למחנה חורף של השומר הצעיר שם הוכרז על הקמת קיבוץ להבות חביבה. שמואל לא הצטרף,כי עדין היה חולה בדלקת פרקים ונאלץ לשהות בבית-החולים.

פחות או יותר באותה תקופה היה ברור לשנינו, שהתנועה חשובה יותר מהלימודים, כיוון שהיינו בגילאים שונים, בכיתות שונות ובמצב בריאותי שונה, התחלנו לחיות במסלולים נפרדים, בעלי אותו כיוון – עלייה לארץ ישראל במסגרת התנועה.