ספר משפחה    BRATIA FÜRST     אחים פירסט

סיפורו  של שמואל

ג. מחלות ובתי-חולים

 העבירו אותי לבית-חולים ואני לא זוכר מה קרה שם. אני רק זוכר שהתחלתי להתפרע, כי לא נתנו לי לאכול. עקב כך הצמידו לי אחות, שהתחילה לספר לי סיפורים על דא ועל הא. לאכול לא נתנו לי כמעט. שתייה גם כן במשורה.כל הזמן הזריקו לי זריקות שאינני יודע מה הן היו, עובדה שהן הצילו אותי. בהתחלה לא ידעתי היכן אני. ידעתי שאני מטופל אבל לא ידעתי איפה ועל ידי מי. הטיפול היה טוב ונעים והגישה היתה חיובית והפוכה מכל מה שהורגלתי עד  כה.

הבנתי שהשתחררתי. לא ידעתי באיזה עולם אני ומי סביבי. באו אנשים  שדיברו איתי ורשמו פרטים אישיים. אני חייב לומר, ששום דבר לא היה לי טוב. כל דבר שעשו למעני לא היה לשביעות רצוני. אני חייב גם להודות שבאותו זמן, גם לא עניין אותי מה קרה עם שאר בני המשפחה. מאוחר יותר שמעתי מהצוות ביקורת על ההתנהגותי. אני יכול להבין אותם: מנסים לטפל בו ולהציל את חייו והוא עושה צרות, שום דבר לא מוצא חן בעיניו ולא מספיק טוב בשבילו. זה עולה על העצבים.

 כדי שאפשר יהיה להבין מה היה מצבי, אומר רק, שבזמן השחרור שקלתי שלושים ושניים קילו. הטיפול שקיבלתי עזר. התחזקתי במשך הזמן. ואז תקף אותי סוג אחר של טיפוס, שוב היתה נסיגה קשה במצב בריאותי.

תוך כדי כך משום שמסרתי את שמי, והוא פורסם ברשימות המשוחררים, נודע לאחד הדודים שלנו על קיומי. הוא שלח שליח לקחת אותי. בינתיים נודע לדיורו, שהיה כבר בפישטני, שאני חי. הוא והדוד ארפד ניסו ליצור קשר איתי, באמצעות מברקים לבית-החולים ( טלפונים לא פעלו ). מבית החולים  נמסר להם שאני חולה אנוש וחייב להישאר בבית-החולים. במצבי לא ניתן, להעביר אותי לסלובקיה .

יום אחד, הגיע לבית-החולים יהודי בשם פסלר (FESLER) שהיה איתנו במחנה העבודה בסרד. עד היום אינני יודע מי שלח אותו. הוא ביקש את הרופא הראשי והסביר לו שהוא נשלח ע"י הקרובים והקהילה, לקחת את הילד הזה הביתה. הרופא השיב לו: "אתה אמנם נשלחת, אבל  תחזור הביתה לבד!". אדון פסלר  שהיה איש מנוסה ומתוחכם, הקים מהומה וצעקות: "זה ילד שיש לי עליו אחריות מיוחדת מטעם הוריו, ואתם לא תגידו לי מי כן ייקח אותו ומי לא. אנחנו סבלנו מספיק", ועוד משפטים דומים. הרופא הראשי ענה לו, שהוא לא לוקח משם אף אחד ואם הוא לא יוצא מבית החולים, הוא ייאסר. השליח הבין את מצבי החמור. מסרו לו תעודה על מצב בריאותי והוא העביר את המסר  למשפחה. בהתקף השני של המחלה, הרופאים מאוד נבהלו וברגע שהדבר ניתן, העבירו אותי לבית-החולים בפראג. היה זה בית-חולים ברמה גבוהה ביותר, אולם עברו עוד כארבעה חודשים, עד שהגעתי למצב, שיכלו לקחת אותי מפראג לפישטני.

קרוב-רחוק שלנו, בשם דוהן ((DOHAN הביא אותי לפישטני, לביתם של דוד ארפד ודודה לילי, שם נפגשתי עם דיורו לאחר פרידה ארוכה. עדיין נראיתי כמו שלד עצמות. בקושי יכולתי ללכת. הדודים לקחו אותי מיד לרופא. שבדק אותי ואמר להם: "אני לא יודע אם הוא יחיה עוד יום או יומיים. תהיו מוכנים שאולי רק עד הבוקר". בכל אופן, אצל הדודה הצלחתי להחזיק מעמד והתאוששתי, אם כי  זה לקח עוד כמה חודשים. הייתי כל-כך חלש, שכשאמא ואבא חזרו, לא יכולתי לצאת לפגוש אותם בתחנת הרכבת. בחורף הראשון, קיבלתי דלקת פרקים. שוב אושפזתי. הפעם בבית-החולים היהודי של ברטיסלאבה. שכבתי שם בין חודשיים לשלושה. כיוון שדלקת פרקים היא מחלה מסוכנת שמסכנת את הלב שלחו אותי לבדיקות כדי לבדוק שהלב לא נפגע ואחר כך למקום מרפא. בסך הכל ניתן לומר, שעברה שנה שלמה עד שחזרתי לעמוד על הרגליים.