ילדות במלחמה
ב. נובה – מסטו NOVE MESTO
זה היה הזמן שבו החלה החגורה להתהדק סביבנו. נפגענו גם מבחינה כלכלית ולמרות שהיו עוד
רזרבות, הכסף הלך ופחת. אז יצאה פקודה שליהודים אסור לגור בערים מרכזיות ולא
יכולנו להמשיך לגור בברטיסלאבה.
משכנו עוד זמן מה מעבר למותר, לא היתה שום ברירה, ועברנו לגור בנובה – מסטו, היכן שגרה הדודה לידיה. היא הייתה כבר אז אלמנה ולא היתה לה דירה גדולה. שם ניסינו להתחיל לחיות מחדש. במשך ארבעה או חמישה חודשים, שמואל למד קצת בישיבה,אלה לא היו ממש לימודים. אני הלכתי לישיבה הזאת רק למשך שבוע, המקום לא מצא חן בעיני וקיבלתי מכות מאחד המורים כי לא ידעתי לשיר (המורה גר כיום בנתניה). מכל מקום עברתי לביה"ס יהודי אחר.
בנובה-מסטו הסלובקים רדפו אותנו ממש. הם חיפשו את הרכוש היהודי.כך למשל יצא צו, שצריך
למסור את הפרוות והחליפות. גם במקרה זה אבא זרק את הכל, לפני שהגיעו לקחת. הוא
מאוד הקפיד, עד כמה שאפשר היה, לא למסור שום דבר. עם זאת היה ברור, שהחגורה סביבנו מתהדקת.
במרץ 1942, התחילו לצאת הטרנספורטים הראשונים מסלובקיה. בתחילה חשבנו שלוקחים
אותם לעבודה. הסימן לכך היה שלקחו קודם כל בחורות צעירות. את הטרנספורטים ביצעו הגרדיסטים, חיל המשמר הסלובקי
שאנשיו נקראו כךHLINKOVA
GARDA)
)
הם היו אלה שעשו את כל מלאכת הדיכוי בסלובקיה. הסלובקים קיבלו מהגרמנים תשלום של 500
מרק עבור כל יהודי שנשלח למזרח. התנאי לתשלום היה שלא ישוב.
גם אלה
שקיבלו את החנויות של היהודים היו חייבים להשתייך למפלגת
HLINKA
שהיתה אחראית לכל הרדיפות.
אנשיה היו אוספים יהודים, מעלים אותם על קרונות ושולחים למזרח.
באביב 1942 התחילו המשלוחים האינטנסיביים ובכל פעם שהיתה שמועה על "רזיה" (חיפוש) , נסענו ממקום למקום
כדי לא להיתפס.
בתקופה זו, עצרו בברטיסלאבה את הדוד לצי, אשתו סטלה, ואת הבת מריקה. כל המשפחה
עשתה מאמצים אדירים לשחרר אותם, אולם שום דבר לא עזר, ובשנת 1942 הם נשלחו למחנה
השמדה בפולין.
הדוד לצי שאהב אותי מאוד הרגיש כנראה או חשש שלא יגיע לבר המצווה שלי, ולכן נתן לי מראש שעון זהב שאפהאוזאן, כמתנה
לבר-המצווה. השעון הזה איכשהו ניצל ונשמר אצלי. כשתום, נכדי היה בר-מצווה, קיבל
ממני במתנה את השעון הזה שבעיני מסמל אהבה והמשכיות.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
