ילדות במלחמה

ג. מחנה סרד SERED

בשלב זה כבר לא יכולנו לעמוד במועקה של הרדיפות. היתה תחושה שאולי עוד פעם או פעמיים נצליח לחמוק, אבל בסוף ניתפס.

הכל כבר היה מסוכן: הייתה אפליה בנסיעה ברכבות, מחסומים בדרכים ולא היה פשוט לנסוע ממקום למקום.

אז נודע לאבא שמייסדים מחנה עבודה וכיוון שמקצועו היה עיבוד עצים והיה מדובר על הקמת נגרייה ענקית, החליט להתנדב ולהיכנס למחנה עבודה-הסגר זה.  לא ברור, אם הוא ידע בוודאות, שזה יהיה מחנה הסגר. ההחלטה נעשתה לאחר התייעצות משפחתית מעמיקה שהגיעו למסקנה, שאולי כך יש לנו הכי הרבה סיכויים להינצל. התנדבות זו העניקה "תעודה צהובה", שנתנה לגיטימציה ליהודים מסוימים להישאר בסלובקיה. היא ניתנה בדרך כלל ליהודים בעלי מקצועות שהיו חיוניים לכלכלת המדינה והבטיחה הגנה.

כך נשארנו בסלובקיה בשנת 1942 כשרוב יהודי המדינה כבר הוגלו. עברנו לגור במחנה סרד  ששימש כמחנה הסגר ליהודים לקראת המשלוחים למזרח. אחר כך הגרדיסטים הפכו אותו למקום רכוז יהודים למשלוח לפולין. כאן הם מוינו, נספרו ומכאן יצאו מידי כמה ימים טרנספורטים לאושוויץ.

המחנה הוקם ליד עיר בשם סרד (SERED), כ-80 ק"מ מברטיסלאבה, ליד פסי  רכבת. ליד המחנה היה בית-חולים. במחנה הוקמו צריפים, נגרייה גדולה ובתי מלאכה. כאשר הגענו קיבלנו חדר בגודל 3 על 4 מ' לכל המשפחה. החדר היה בצריף מס' 1, ללא שירותים וללא מים בחדרים, ושם התמקמנו. בצריף הזה שוכנו כל בעלי התפקידים: מנהל המסגריה, מנהל הנגריה, מנהל המשטרה וכו'. התחלנו להסתגל לתנאים קשים מאוד. כל טרנספורט שנאסף ויצא, היה מחזה מפחיד ואיום.

תוך כדי הכנה למשלוח, היו ניסיונות בריחה, ניסיונות הצלה, וכל מיני פעולות שהסתיימו לעיתים קרובות ברציחות, עינויים ומכות .במחנה פגשנו חברים ומשפחות. ניסינו להציל אנשים שונים ולא הצלחנו. למעשה, על כל האנשים שהיו במחנה, גם אם היו מוגנים כביכול, ריחפה הסכנה שיישלחו, במקרה ויהיו חסרים אנשים למשלוח או כל סיבה אחרת. הגרדיסטים השתדלו שהמשלוחים יהיו דווקא בחגים היהודיים.בכל חג יהודי ניסו לבצע משלוח גדול ומרוכז. זכור לנו יום הכיפורים של 1944 שהיינו במחנה. היו לנו שם מכרים מורבווה והיינו בבית הכנסת. כולם התפללו והאדוקים צמו והתפללו כל היום. בערב התקיים מסדר לטרנספורט .בין המיועדים למשלוח היה גם ידיד טוב של המשפחה לצי מנהיים. למורת שהיה איש טוב ,יהודי אדוק ומאמין ולמרות הצום התפילות הוא נשלח במשלוח הזה, רעב ומושפל. היה זה אחד המשלוחים הגדולים והקשים ביותר.

מצב זה נמשך רוב השנה והסבל היה רב. הגרדיסטים היו אכזריים ופחדנו אפילו לראות אותם או לעבור לידם. בסוף השנה, נפסקו המשלוחים מהמחנה, עקב פעילות דיפלומטית כלשהי והוראה שהגיעה מגרמניה. בתום המשלוחים המחנה שב להיות מחנה עבודה ומי שנשאר – נשאר. התחלנו לחיות "חיים רגילים" ולמרות התנאים הקשים של המגורים והמזון הגרוע, התחלנו להסתגל לחיים החדשים.

אנחנו בתוך המחנה ידענו כבר בקיץ 1942, בדיוק לאן היהודים נשלחים, כי פעמיים הופיעו שם בחורים שברחו מאושוויץ או ממחנה אחר ומסרו דו"ח מפורט, על הדרך שבה הדברים מתנהלים בפולין. לנו לא סיפרו הכל, אבל המבוגרים ידעו במדויק.

כמובן שאפילו מי שהבין, לא יכול היה לתפוס ולדמיין, איך בכלל מתרחש דבר איום כזה.

בשלב מסוים, הציעו ליהודים במחנה להתנצר. היו אנשים  שהסכימו ובסופו של דבר רק התיזו עליהם מים. אבא בשום אופן לא חשב לכיוון זה. לא היינו דתיים. אבא לא האמין שה"התנצרות" הזאת תעזור. הוא חשד ושאל את עצמו ואותנו: למה שהם יעשו דבר כזה? זה לא היה בגלל הדת, אלא משום שזה נגד את האישיות שלו ובניגוד לתפיסה הבסיסית שלו. אבא היה אדם גאה ויהודי גאה – גם אם לא היה דתי. העובדה שאבא היה איש גאה גם הקלה מאד על ההסתגלות שלנו למצבים הקשים.

כבר בהתחלה כאשר הגענו למחנה, אנו כילדים לא הרגשנו חרדה, הודות להתנהגות ההורים, שלא העבירו תחושת אומללות או חרדה. הם לא בכו ולא היו היסטריים. היינו בתוך המסגרת המשפחתית, תחת אחריות ההורים, ואפילו המראות הנוראים שראינו,כמו גרדיסט שמשפיל אדם בצעקות: שכב! קום! שכב! ובסוף יורה בו.לא ממש החדירו לתוכנו את החרדה משום שלא היינו אומללים בבית.

 לפעמים היה אוכל ולפעמים לא, אבל אף פעם לא היה בכי בבית על מר גורלנו. אמא תמיד שמרה על ניקיון מוחלט, היא כיבסה וניקתה. במחנה היו פשפשים ורבים השלימו עם המצב. אנחנו היינו מוציאים מדי שבוע את תכולת החדר ומנקים הכל.פרקנו את מיטת הקומתיים ושאר הריהוט, הברשנו את הריפוד, החלפנו את הקש במזרונים והכול עבר ניקוי יסודי, לפני שהוחזר לחדר. היו תקופות שעבדו במחנה שבעה ימים בשבוע ,ואז הדברים האלה  נעשו לאחר שעות העבודה. הנקיון היה חשוב יותר מכל דבר אחר. היו חוקים וכללים בבית וזה עזר מאד והגן עלינו.

הכניסה לסרד היה השינוי החד ביותר בחיי המשפחה: מבית גדול, מכונית, עוזרות ומטפלות, לחדר קטן. למרות זאת החדר הקטן הזה לא היה אסון לגבינו.

צריך לזכור, שסביבנו חיו אנשים בתנאים הרבה יותר גרועים ואנחנו היינו בני-מזל באופן יחסי, הן בשל משרתו הבכירה של אבא והן כי היינו בין הראשונים במחנה. בצריפים לידינו גרו שתיים ושלוש משפחות בחדר אחד. היו "רוקיות" בהן גרו עשרות אנשים בחדר אם כי לא קטן כמו שלנו. היתה גם עזרה מבחוץ. אצל הדוד שלנו בנובה מסטו, עבד בחור אחד, גוי צעיר וטמפרמנטי, בשם JOŽKO BENIALUK שלא פחד מכלום,הוא היה מביא לנו מדי פעם חבילות מזון ודברים אחרים, למקום שקבענו איתו ליד הגדר.

החיים בסרד התנהלו בצורה יציבה עד סוף שנת 1943. עד אוגוסט 1944, הייצור במחנה היה ממש גורם כלכלי מרכזי במדינה, מעבר למה שניתן היה לצפות ממחנה אחד. התפוקה הייתה עצומה, כיוון שאנשים עבדו מהבוקר עד הערב וכולם היו בעלי מקצוע רציניים.

בתוך המחנה התפתח הווי: היו ערבי תרבות עם קריאת שירה, משחקי כדורגל ובין הצעירים, התפתחו רומנים. בד בבד החלו להתפתח תקוות, שבקרוב כל זה ייגמר. החזית התהפכה והרוסים כבר תקפו. ראינו מטוסים אמריקאיים בדרכם להפציץ את גרמניה והתעורר זיק של תקווה, שזה לא יימשך עוד זמן רב. הדיווחים בבי.בי.סי. סיפרו, שהמצב בגרמניה נעשה הרבה יותר קשה והצבא הגרמני עבר למגננה. היתה תחושה, שהגלגל עומד להתהפך. היהודים שחיו בחוץ היו במצב די סביר, משום שלרובם הייתה פרנסה, ואלה שנשארו התמקמו במקומות שניתן היה להתקיים בהם בצורה סבירה . בסלובקיה כולה היתה זו תקופת רגיעה. לנו היו קשרים עם המשפחה שבחוץ. כילדים, לפעמים, גם יצאנו לחופש מהמחנה. תמורת שוחד, יכולנו לצאת לטיפולים רפואיים וכו'. לדודים שלנו היה מפעל חשוב שהם עצמם ניהלו. בעזרת כספם היתה למשפחה אפשרות לנות הטבות בשוחד .

לגבינו, האפשרות לטייל ביער, ללכת בעיר ולהיכנס לחנות – היו חוויות נדירות שלא תתוארנה. אבל כל אלו נתאפשרו רק בשנת 1943 בה כאמור היתה רגיעה.

פעם אחת אמא קיבלה שבוע חופש, תמורת מכונת קיטור שדוד ארפד תרם למחנה. בנוסף צריך לזכור שאבא היה האחראי על העצים בנגריה. העצים הגיעו בקרונות לתחנת הרכבת שהיתה מחוץ לעיר. מידי פעם היה צריך לקבל את הסחורה הזו ולפרוק אותה. בהזדמנות כזאת אבא היה יוצא אל מחוץ למחנה . היה לו "פס" יציאה מיוחד והוא היה יכול לקנות דברים שונים.

מוסד חשוב מאוד בתוך המחנה היה בית-החולים. בברטיסלאבה לפני המלחמה היה בית חולים יהודי. כל בית החולים בשלמותו, הועבר בסמיכות למחנה סרד. שמואל קיבל במחנה דלקת אפנדיציט ונותח מיד בבית החולים הזה. קירבת בית החולים הצילה אתו . היתה במחנה גם בריכת שחייה קטנה ומידי פעם היינו מקבלים רשות לשחות בה. היינו משחקים עם יתר ילדי המחנה ולמרות שמעל  גיל שתים עשרה היינו צריכים לעבוד ארבע שעות ביום, מצאנו זמן לחברויות ולמשחקים. במחנה הייה קבוצת צעירים שהשתייכו לתנועות הנוער החלוציות. הם נראו לנו מודלים מתאימים לחיקוי. ראינו בהם דוגמא וסמל. ידענו שהם מתארגנים למחתרת, שבסופו של דבר גם פעלה. עם שחרור המחנה, הם הצטרפו לפרטיזנים ולחמו בשורותיהם.

בתקופת רגיעה זו, חיו במחנה כאלף איש. היו במחנה: נגריה, מסגרייה, מכבסה, מטבח. כל אחד מצא לו מקום עבודה ותעסוקה. במחנה היה גם בית מלאכה לנשים ואמא עבדה בו תקופה מסוימת. הן היו מייצרות סלים באריגה מיוחדת ויותר מאוחר החלו לייצר גם כלי קרמיקה, מוצרי עץ, מחזיקי מפיות ומוצרים דומים. התפקיד של אמא היה לעטר ולקשט אותם. אמא היתה מאוד מוכשרת בעיטור. כעת בארץ – לרונית בתי יש מפעל לקרמיקה. רונית יוצרת, מציירת ומעטרת את הכלים. אנחנו חושבים, שהכישרון עבר בירושה מסבתא  לרונית.

בפברואר 1944 הגיע שמואל לגיל שלוש-עשרה. למרות התנאים הקשים , ההורים עשו מאמץ גדול וארגנו לו  בר-מצווה. שמואל אפילו למד לקרוא את ההפטרה, למרות שלא קרא את כולה, כי הכל, כולל בית הכנסת היה מאולתר. בעצם כיתת הלימוד שלנו שימשה כבית כנסת. הכיבוד היה מהחבילות שהיינו מקבלים מהמשפחה שמחוץ למחנה.

היחסים בין שוכני המחנה היו ידידותים ואנשים התייחסו יפה אחד לשני.

כדאי להזכיר שלגבי הדוד אנדור ומשפחתו, שחיו מחוץ למחנה סרד המצב נעשה כל כך בלתי נסבל בתקופה מסוימת עד שבתור פתרון זמני הם נכנסו למחנה כדי להסתתר. הם שהו במחנה כחצי שנה ויצאו לפני שחרור המחנה על ידי הפרטיזנים.